top of page

"אובדנות": האם אפשר למנוע ולהציל חיים?

Updated: Aug 22, 2023


הפעם החלטתי להביא לכאן תמלול של ראיון מרתק שהתקיים בגלי צה"ל. נורית קנטי (עתונאית) שוחחה עם עם פרופסור יוסי לוי בלז, פסיכולוג קליני אשר מפעל חייו הוא "טיפול באובדנות":

  • ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי, במכללת רופין

  • פעיל בעמותת "בשביל החיים" לתמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו ולמניעת התאבדויות

  • חבר המועצה הלאומית לאובדנות

מראיינת: במקור יושבים אנשים ואומרים שצריך אזהרת טריגר כי הולכים לדבר על אובדנות

תשובה: לא נכון כי צריך לדבר על כך. יש אפשרות ויכולת ויש כלים להציל חיים.


מראיינת: מה צריך לעשות אם מישהו שומע על מישהו או משהו שקרוב לזה?

תשובה: לא אומרים "מת מהתאבדות" אלא מ"אובדנות" . באנגלית DIED BY SUICIDE

המשמעות: כדי להגיד שזו לא רק פעולה אקטיבית.

"להתאבד" היא פעולה אקטיבית עם עוצמה שמופעלת על האדם, שמגבירה מאד את הנוקשות החשיבתית ואת הכאב הנפשי, עד כדי כך שהוא כמעט לא בוחר אלא נגרר, או נסחף למשבר האובדני וגם להתאבדות. ה"סביל" גם חשוב.

רואים בהלכות חדשות של רבנים, שלא לקבור מחוץ לגדר כי ברור לנו שזו לא רק פעולה אקטיבית. מישהו "עשה לי את זה" ולכן גם כל כך חשוב להציג זאת כי אפשר למנוע.


מראיינת: תמיד אפשר למנוע? כי אדם שרוצה למות, מי שם אותי להצילו? איך אפשר לשכנע שהחיים יותר טובים?


תשובה: לא כל התאבדות אפשר למנוע. משפחה שמתמודדת עם התאבדות של ילד, נער, אח, אבא, לא צריכה להרגיש אשמה כי לא כל התאבדות היא אשמתו של מישהו. יש כאב גדול בלתי נסבל וגם האשמה כואבת, אך האשמה היא לא במקום.

אפשר למנוע התאבדויות. הדרך לעשות זאת היא להבין שאדם אובדני הוא אמביוולנטי יש לו רצון למות אך במקביל הוא מחפש הצלה. רוב האנשים שעושים ניסיונות התאבדות עם כדורים; לוקח 20 30 40 כדורים, דבר ראשון הוא/היא מתקשר/ת למישהו. דבר שמבטא את האמביוולנטיות. זה גם מה שאומרים לאדם האובדני. לא אומרים לו "החיים טובים תמשיך", "זה חשוב לחיות". לא. אומרים אנחנו שומעים את הכאב שלך.

אומרים תחכה קצת, חכה שבועיים ולפעמים חכה עוד נשימה אחת עד שהדיכאון יעבור, עד שתוכל להסתכל באופן רציונלי על החיים שלך. ואז הבחירה - שלך. אנחנו יודעים שאנשים שמחים לא מתאבדים וזה המשבר שמוביל לתחושה הזאת שאי אפשר להמשיך לחיות ככה.


מראיינת: יש הרבה אנשים לא שמחים ולא כולם מגיעים למחשבה אבל עוד פחות מגיעים למעשה. לשכנע מישהו תעבור את המשבר תסתכל על החיים ותבחן אותם אותו זה קשה כי הם לא מצליחים לצאת מהמצב הזה שקורה שבו כאשר כל כך רע להם.

תשובה: אנשים שמחים לא מתאבדים. ידוע שמחשבות אובדניות הם סממן של דיכאון. דיכאון ומחשבות אובדניות זה כמו חום ושפעת. כמו שכשיש שפעת סביר להניח שיהיה חום כך עם דיכאון. סביר להניח שיהיו מחשבות אובדניות. חושבים "טוב מותי מחיי". אבל הדיכאון הזה יודע לחלוף והוא חולף גם ספונטאנית אבל לוקח זמן והוא חולף גם אם נותנים טיפול לאדם.


מראיינת: גם דיכאון כרוני?

תשובה: דיכאון בא באפיזודות וביניהן יש לפעמים הפוגות, "רמיסייה". נכון שלפעמים ההפוגות כל כך קצרות שניראה שזה תמיד יהיה כאן וביניהן הוא לא מרגיש שמח, אך פחות בדיכאון. גם כאן יודעים לעשות היום דברים ולמנוע התאבדות. גם דרך טיפול אינטנסיבי בדיכאון. כיום במחקרים הכי גדולים כשמסתכלים על כל שיטות מניעת האובדנות, טיפול ראשוני אגרסיבי בדיכאון ומניעת שיטות התאבדות מאד קטלניות שאין בהם אמביוולנטיות (כי אם אתה יורה בעצמך, אין דרך חזרה...) פשוט מציל חיים ומונע התאבדות. מפחית שיעורי התאבדות אצל מדינות שעושות זאת בצורה טובה.


מראיינת: נטייה לדיכאון זה משהו שנולדים אותו? שלכולם יש?

תשובה: דיכאון והפרעות נפשיות, חלקן עוברות בתורשה. מה שעובר בתודעה זה לא מאה אחוז שתסבול מדיכאון. הסיכון מוגבר אבל זו לא גזירת גורל ולא חובה שיקרה לך. יש מקום להבין שאם זו הגנטיקה שלך, יש מה לעשות. החל מלהיות במסגרת טיפולית, לבדוק איך אפשר להגביר את גורמי החוסן. הכלים הבינאישיים; שייכות, תמיכה חברתית חשיפה עצמית, יכולת למצוא מישהו ולדבר איתו גם כאשר המצב הוא בלתי נסבל. אלו BUFFERS, חוצצים, כמו קיר "אש" בינך לבין מי שהדרדר לדיכאון ואובדנות. צריך להתבונן לעומק על מה שנאמר ולא לומר זה יעבור וצריך לעשות משהו. במקרים אלו זה לא עובר וצריך לעשות משהו.


מראיינת: האם יש דיכאונות שנפטרים מהם או הוקל אך ורק בכדורים?

תשובה: מכל האבחנות הפסיכיאטריות המאוגדות בספר DSM שהוא מדריך האבחנות הפסיכיאטריות, האבחנה הפסיכיאטרית הקצרה ביותר שצריך הכי מעט זמן כדי לאבחון אותה היא דיכאון. שבועיים בלבד. הסיבה היא שזו הפרעה מסוכנת מאד וגם ברת טיפול. השאלה לא האם אפשר להתמודד עם זה בלי כדורים אלא מה עושים כדי להפחית את הסיכון.

בהקשר זה, כל האמצעים כשרים. טיפול תרופתי עוזר על ידי כך שמונע לקיחה של חומר מתוך המרחב, בין התאים. עוזר למוח להשתמש בחומרים בצורה טובה יותר

לא נורא לקחת תרופה אנטי דיכאונית חצי שנה או חודש חודשיים כי אנשים סה"כ לוקחים

לא נורא לקחת תרופה אנטי דיכאונית חצי שנה או חודש חודשיים כי אנשים סה"כ לוקחים כדורים נגד כאבי ראש. אנטיביוטיקה. אין סיבה שדווקא בדיכאון נעצור.


מראיינת: איך יודעים מתי להפסיק? לוקח זמן להסתגל לתרופה ואחר כך להיפרד ממנה.

תשובה: הכי חשוב לעשות זאת דרך התייעצות מתמדת עם איש מקצוע. לא מפסיקים לבד. לוקח לפחות 3 שבועות לטיפול תרופתי בדיכאון להתחיל לראות תוצאות וזו תקופה מאד מאד מסוכנת כי בשלשה שבועות מתחילים שינויים (בסדר הבא):

1. שינויים ההתנהגותיים. פחות עייף

2. קוגניטיבי יותר יכול לתכנן

3. אחרונים שמשתנים הם שינויים רגשיים.

כולם רואים שאתה יוצא מזה חוץ ממך. אתה עצוב עדיין וכואב מאד אבל יודע להוציא תוכניות אל הפועל. זה חלון מאד גדול לסיכון אובדני. לוקח זמן.


מראיינת: איך להפסיק?

תשובה: בהדרגה, בהתייעצות. אפיזודה דיכאונית אחת קורית לעשרים אחוז מהאוכלוסייה. ומכיוון שכך, יש סיכוי טוב שתהיה לי אפיזודה דיכאונית אחת. אתמודד דרך טיפול תרופתי ופסיכולוגי ועזרה מחברים, תמיכה ולא להישאר עם זה לבד. אולי יחזור שוב. אם חוזר שוב ושוב אחרי 3 - 4 אפיזודות צריך להמשיך טיפול גם תרופתי "On going" כדי שלא תהיה אפיזודה נוספת.


מראיינת: הטיפול התרופתי הוא כלי של מאה אחוז למניעת אובדנות?

תשובה: ממש לא כך.

כל אחד שונה מהאחר וטיפול תרופתי עובד על חלק ועל חלק פחות. לפעמים לוקח זמן ודורש הרבה סבלנות עד שמוצאים את הטיפול התרופתי והמינון מתאימים. כל המחקרים מלמדים שטיפול תרופתי לבד לא מסייע אם אינו מלווה בטיפול פסיכולוגי שיעשה שינויים ארוכי טווח, ולא רק לתקופת הטיפול התרופתי.

יש אנשים שעמידים לטיפול תרופתי וצריכים להמשיך לטיפול יותר אינטנסיבי כמו "נזעי חשמל", כמו "פסגות של TMS" שנותנות ממש פולסים מדויקים למוח ומעוררים משהו בכל הקשור לתפקוד המוחי באונה הקדמית, שהיא זו שאחראית על קבלת החלטות וגם לדיכאון. האם זה תמיד עוזר? לא, יש אנשים שהתמודדו שנים עם דיכאון חריף ואחזו בציפורניים את החיים. לעיתים גם הם אחרי 2-4 שנים משהו מתבהר פתאום, לא הופך להיות "שמש"...


מראיינת: טיפול פסיכולוגי; עבר זמן מה מאז הסתיימה הקורונה ואת התוצאות רואים בלא מעט היבטים ואחד מהם הוא עומס גדול מאד לא רק על הקליניקות הציבוריות אלא גם הפרטיות. קשה למצוא תור לפסיכולוג לא רק ילדים, אלא גם למבוגרים גם בפרטי.

תשובה: יש חשיבות לטיפול פסיכולוגי ויש לחזור לקובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות של טיפול פסיכולוגי. היום הטיפולים הפסיכולוגיים לא נגישים מספיק. כנראה שאין מספיק פסיכולוגים במקומות שצריך. אך אם יש בן במשבר או משבר אובדני אין ברירה וצריך למצוא טיפול. כאב נפשי זה כמו ילד מדמם בסלון, רק לא רואים את הדם שלו ויש צורך להגיע לקבל טיפול. גם אם צריך לשנע למקום אחר או להשתמש בקשרים כדי למצוא מטפל. צריך למצוא את המטפל עם השעה הפנויה והחיפוש יותר קשה.


נתונים על שיעור המתאבדים:

בעולם - 11 למאה אלף אנשים; קרוב למיליון בני אדם מתאבדים מדי שנה בעולם. זו סיבת המוות העשירית בשכיחותה בכל מדינות העולם. כולל קורונה. כולל הכול. בישראל שיעור ההתאבדות; 6.5 למאה אלף (פחות מהשיעור העולמי). במספרים: 500 אנשים מתים מדי שנה מהתאבדות בישראל.

· פי 1.5 יותר ממוות בעקבות תאונות דרכים. תארו לכם אם היה נגיף מסתורי שהורג 500 ישראלים, האם מישהו מהממשלה היה מפסיק להתעסק בזה? בממשלה היו עושים משהו. קורונה הרגה יותר מ 500 בני אדם אך "נגיף" זה (התאבדות) גובה כחמש מאות מתאבדים בכל שנה. גם לפני הקורונה. בקרב בני נוער וצעירים שזו אוכלוסיית ה"בטן הרכה" שלנו, זו סיבת המוות השנייה בשכיחותה. כך רוב השנים, אחרי תאונות דרכים. מדובר בצעירים עד גיל 25.

אובדנות בקרב חיילים: זאת קבוצה מאד קטנה. אינם הקבוצה הגדולה שמשפיעה על המספר הזה. צה"ל הפחית שעורי התאבדות בצורה משמעותית.

בני נוער דואגים, אך הם מתים מהתאבדות יותר מכל השאר והאחרים. ב 1 לינואר מדי שנה מפורסם דו"ח על סיבות מוות בקרב חיילים וגם מספר המתאבדים. לצד בני נוער, חיילים הם "הבטן הרכה" של החברה הישראלית. עד 2006 היו בצה"ל 40 חיילים מתאבדים מדי שנה. סיבת מוות שכיחה ביותר ללא מלחמה.

בשנת 2006 נכנסה תכנית למניעת התאבדות בצה"ל שכללה:

  • הימצאות קב"נים בבסיסים

  • הכשרות "שומרי סף" מדברים על גורמי סיכון ומה עושים למפקדים חיילים וקטינים

  • החלטת רמטכ"ל שלא לצאת עם נשק הביתה אם לא חייב. במוצאי שבת יכול חייל להימצא במשבר כי מקפיצים אותו לבסיס ולא רוצה לחזור. החיים בלתי נסבלים כרגע... אם ימות או יחיה לא קשור רק למצב הרוח אלא לנגישות לכלי נשק כאשר אין חזרה מהתוצאות של הימצאותו בזמינות.

כך הגיע הצבא לשינוי דרמטי: לירידה של 75% בשיעורי ההתאבדות של חיילים. כיום יש כ 10 - 15 מתאבדים בקבוצה זו בשנה. כל אחד הוא אובדן נוראי וכואב. הלוואי ויגיעו לאפס.


מראיינת: מה הגורמים ו"מה עושים"?

תשובה: בני נוער מוטרדים ממסכים, תזונה, שינה, לאן יתגייסו ועוד. בני נוער מתים מהתאבדות יותר מכל הדברים הללו ביחד, גם מהמסכים.

מראיינת: יש לרשתות החברתיות יד בדבר?

תשובה: למדיה חברתית ומסכים יש גם עניינים חיוביים אבל בהחלט שלבני נוער זה מגביר את הפגיעות. בין השנים 2007-2010 קרו שלושה דברים גדולים מאד בעולם לא זוכרים אך הם מרכזיים מאד:

  • 2007 אייפון

  • 2009 פייסבוק

  • 2010 אינסטגרם

בשנים אלו רואים עליה דרמטית בשיעורי הבדידות, דימוי עצמי נמוך עליה בדיכאון ועליה במחשבות והתנהגות אובדנית בקרב צעירים, בני נוער בכתות ט' י' י"א, בכל העולם. זה ממחקרים של עשרות ואלפי בני נוער בעולם וכנראה גם בגלל הדבר הזה, כי קשה מאד סנן את התכנים. הפגיעות מאד גדולה. BOOLING כשמישהו מציק לך בבית הספר זה קשה אך עושים את זה מעט כי אתה רואה את האדם. סייבר בולנינג שקורה ברשתות; פתיחת קבוצת פייסבוק על נער שמתחילים להחרים אותו או להפיץ תמונות אינטימיות ברשת של משיהו מישהי. זה קל וכואב מאד.

המשוררת מיילי סיירוס כתבה: "שום דבר לא נשבר כמו הלב". Nothing breakes like a Heart בטח כשמדובר בבני נוער.

יש קשר בין מסכים לאובדנות.


מראיינת: אתה רואה איזו שהיא עקומת למידה של בני נוער? הנוער היום יודע קצת יותר להתגבר להתמודד, להגיד, אני לא שם על זה? זה לא פה זה שם . אני סוגר את הטלפון, או שהם באותו מקום מבחינת יכולת להתמודד עם אותם דברים קשים שמחכים להם ברשת?

תשובה: לנער ונערה בגילאים אלו יש להם שאלה אחת מרכזית בגיל ההתבגרות. זה מי אני? משימה הכי חשובה שלהם זה גיבוש הזהות. כדי לגבש זהות דבר מרכזית שאתה מתעסק בו היא קבוצת השווים שלך. היא זאת שחשובה. כיון שכך, לכל מה שקורה במדיה החברתית יש "אמפיליפייר", הגברה מאד גדולה בגיל ההתבגרות כי שם קורים דברים ושם אני מבין על עצמי. באינסטגרם כשכולם קמים בשבת בקר אף אחד לא מתאר "סתם היה לי יום מבאס לא קרה כלום" כולם מתארים הכל מושלם... נער לא יודע לעשות את ההבחנה לומר "זה סתם".


מראיינת: האם מישהו בכלל מנסה ללמד אותם? הנערים בני 16 והם תמיד יהיו כאלה. מערכות? משהו השתנה במעטפת? לא ברור אם ידיעות של הורים הם רלוונטיות כי בכל זאת אנחנו 13 שנים אחרי ה 2010 הזאת.

תשובה: ידיעות של הורים הן רלוונטיות. אנחנו 13 שנה אחרו 2010. כן נעשים דברים . יש הבנה שמה שקורה ברשת משמעותי לחיים ולחיים הפסיכולוגים של הנוער. הנערים והנערות הם לא של בית הספר ולא של הצבא אלא של ההורים. המסר העיקרי להורים: חשוב לשים לב מה קורה להם בכלל ומה קורה להם ברשתות. לשאול באופן כנה ואמיתי ולעומק מה עובר עליך? מה קורה? זה עניין חשוב. הרבה הורים אומרים "איתי הוא מדבר? הוא טורק לי את הדלת". אך הילדים האלו משוועים שמישהו ידבר איתם. יראה אותם. למרות שהם מביעים התנהגות מתנגדת, מתריסה, טריקת דלתות המסתירה את הרצון הזה.

דברי וויניקוט (פסיכולוג): "זה עונג להתחבא אבל אסון לא להימצא". במשחק "מחבואים" נעים להימצא אך נורא כאשר לא מוצאים אותך. כמה נורא שכולם מתפזרים ולא שמו לב לכך שאתה עוד לא נמצאת. גם בני הנוער רוצים שיראו אותם. לשאול זה לא מציק להם, צריך למצוא את הזמן המתאים לכך. דוגמא להתאמת עיתוי לשיח: בשעה 11:00 בלילה נכנס אבא עם פיצה לבת ה 15 שלו. בדרך זו יש משהו יותר רך שאפשר לדבר עליו. שכיח שהיא אומרת "אבא די"... אבל להיות ביחד מנצח לעיתים את כל המשבר.


מנחה: דיברנו על בני הנוער ושזו קבוצת גיל "מסוכנת". על חיילים שלצד בני נוער הם הבטן הרכה של החברה וגם המקום קשה וזמינות לנשק. (על המספרים – בחלק של הנתונים)

חיילים: צה"ל עשה עבודה קשה למניעה בשנים האחרונות בנוסף לעניין הנשק וזמינות קב"ן, הכשרת "שומרי סף" וישנה ירידה של 75% בעקבות המעשים שנעשו.

יש הכשרה למניעת אובדנות ויש גם הכשרה בטירונות ב"קרבי", איך עושים התערבות ראשונית בהלם קרב כדי שלא יהפוך ל PTSD. יש הבנה שחלק הנפשי הוא חשוב. כל הדברים האלה באמת הפחיתו את שיעור ה - PTSD וגם את שיעור האובדנות.

קורים גם דברים בחברה הישראלית יש תכנית למניעת אובדנות יש יחידה לאומית למניעת אובדנות ויש גם מועצה שאני חבר בה אבל יש איזו שהיא תקווה שהדברים האלו שהתחילו עם יעל גרמן שהייתה שרת הבריאות והייתה ראשונה ששמה תקציב 2014 ויש תקווה שגם יימשכו. בצה"ל יותר קל לעשות דברים בנושא מהחברה הישראלית ואפשרי גם.

לצה"ל באים נציגים מחילות העולם כדי לראות איך מפחיתים את הסיכון להתאבדות באוכלוסייה שכל כך בסיכון.


מראיינת: מה זה "שומרי הסף"? מי הם? מה הם צריכים לדעת?

תשובה שומרי סף הם אני, את וכל מי שמקשיב לנו. נהג אוטובוס, רב של הקהילה, מורה, מפקד מדריך בתנועה. כל מי שמוכן לעשות שלש פעולות פשוטות.

  1. להגיד "אני מוכן להסתכל על הנושא הזה של האובדנות"

  2. לא להסיט את המבט ולא להגיד "יהיה בסדר".

  3. לעבור הכשרה – בה לומדים מי נמצא בסיכון מי בדיכאון מתי זה משבר יותר מרגיל או נורמלי ומה עושים.

ביפו, יש ליד האולפן את בתי החולים "איכילוב", "וולפסון" ומיליוני שקלים יוצאים ובצדק, ל MRI ניתוחי לב ועוד כדי להציל חיים. אך הכשרת "שומרי סף" מלמדת אותך להגיד מילים להסתכל בעיניים טובות וכך להציל חיים. יש אופטימיות כי אפשר באמצעיות מילים ולב ועיניים טובות להציל.

אני מאד אופטימי כאשר אני מדבר על מניעת אובדנות כי אני באמת חושב שאפשר ; שהנה אפשר באמצעות מילים ועיניים טובות ולב במקום הנכון באמת להציל את חייו של מישהו שעכשיו בשבת בבקר מתמודד עם מחשבות אובדניות וכאב נפשי בלתי נסבל , זה בעיניי דבר גדול שאפשר לעשות. להושיט את היד הזאת.


מראיינת: אבל איך באמת? אתה פסיכולוג מלומד חוקר את העניין יודע מה עושים ומה המילים הטובות הנכונות. כיצד?

תשובה: הזיהוי מתחיל באינטואיציה: פגש אנשים שאומרים הייתה לי אינטואיציה הרגשתי שמשהו לא בסדר. הדבר המרכזי שלא בסדר הוא החרפה במצב הדיכאוני. כל אחד נמצא מדי פעם במצב "דיכי". אין כוח, אין חשק... כשזה לא קורה משהו לא בסדר. דיכאון היא ירידה דרמטית במצב הרוח וירידה בתפקוד למשך יותר משבועיים. האדם אהב לעשות דברים הילדה אהבה לנגן בגיטרה הילד אהב ללכת לצופים ופתאום לא רוצה ללכת, לא איכפת.

מפסיקים להשתתף במסגרות באירועים. מתחילים להתלונן על סימפטומים חוסר שינה. מתעורר בלילה ולא מצליח להירדם. לא יוצא מהמיטה. סימפטומים קוגניטיביים מדבר בפסימיות בחוסר תקווה בציניות. פעמים רבות זה מתעתע. לפעמים זה דווקא הפוך: אימפולסיבי, כועס, תוקפני נכנס לריבים, נראה לא קשר לדיכאון אך זה דיכאוני . דכאון גברי. ריבים כעסים אלימות בסוגים שונים אימפולסיביות. הסתגרות בינאישית עייפות חוסר עניין בלבוש, במראה שלי. כל אלה הם סימני דיכאון.

וגם "טריגרים"; כל פעם שרואים "אובדן" של אדם, של יחסים, פרידה ובעיקר אובדן של ערך. משהו קרה והפחית את הערך כמו לא התקבלתי שנת שירות או למבחן. כל אלו הם כמו נורות. גורמי סיכון צריך לומר רגע, משהו עובר על האדם: מה עושים? האם זה באינטואיציה דיכאון ?משבר? או אירוע חיים חריף?


מראיינת: רוצה להדגיש: במשך שנים אנשים חשבו שאסור לדבר עם אנשים בדיכאון, או במצבים כאלו כפי שתיארת עכשיו, או לדבר על אובדנות. או ואבוי להכניס להם דברים כאלו לראש? זה יכול לעודד למעשה.

תשובה: דבר ראשון שיש לעשות אם פוגשים אדם שאנחנו חוששים לגביו הוא ללכת ולדבר אתו. הדיבור לא חייב להיות עם פסיכולוג או איש מקצוע. להקשיב. לומר: אני רואה שמשוהו עובר עלייך. רוצה שתשתפי. מוכן לשמוע .

לא לבקר, לא לשפוט, לא לומר ש"החיים יפים". המסר הוא שככל שנדבר פחות בשיחה הזאת והאדם ידבר יותר סימן שעשינו משהו בשיחה והשיחה עובדת.

האדם האובדני הוא בודד והוא מרגיש שהוא לבד בעולם וככל שנוכל להסתכל עליו ולומר לו "אני מבין באמת קשה ואני מבין עכשיו כמה אתה סוחב על עצמך". זה קודם כל מפחית את הדבר שהכי מגביר את הסיכון האובדני: החוויה שהוא לבד בעולם. מרגיש פחות לבד.

ברוב מכתבי ההתאבדות כתוב אני מרגיש בודד ולא שייך. אני מרגיש שאני עול על החברה. כאשר לא אהיה כאן יהיה לכם יותר קל יותר טוב. זה ממש לא נכון כי המשפחות אחרי התאבדות לא יותר קל להן אחרי התאבדות. לכן החוויה הזאת שאפשר לומר "אני אתך, אני יכול להיות אתך בחדר החשוך הזה. זה בסדר". חשוב.

אם לא נשאל, לא נוכל לדעת. לשאול על אובדנות לא מכניס רעיונות לראש. בני אדם ונוער יודעים יותר על אובדנות ממה שנדמה לנו. לשאול ולהגיד זה לומר שאני מוכן לדבר על דיכאון וחרדה וחוסר תקווה ואני מוכן לדבר גם את ה SUICIDE WORD. לא פוחד מזה.

כשאני אהיה מוכן לשאול, אקבל גם תשובה כנה.


מראיינת:

איך שואלים?

תשובה:

את יודעת, נורית הקשבתי לך ואני מבין כמה את במצוקה וכמה קשה לך, ולאנשים במצוקה יש לפעמים מחשבות אובדניות. האם גם לך יש?

או: אני רואה שאתה מסתגר לאחרונה ואני מאד דואג לך. יש לי תחושה לא טובה אני רוצה לשאול אותך האם יש לך מחשבות לפגוע בעצמך?

אומר האדם: "כן", אני חושב על זה".

תשובתך תהיה: תודה רבה ששיתפת אתה חשוב לי. אני רואה כמה קשה לך, כמה מעמסה יש עליך. האם תסכים לבוא איתי ולקבל עזרה? אפשר לעזור לך, אפשר להרוג את הכאב הנפשי בלי להרוג את עצמך? זה פשוט במובן. כי אין את כל העומק של תשאול על אובדנות שעושה פסיכולוג קליני בקליניקה עם הערכת סיכון עמוקה. יש משהו פשוט שאומר אני מוכן לגעת בזה ולעזור לך לראות מישהו שיעזור לך בתהליך.


מראיינת: ועכשיו שבת – מה עושים ? אני צריך עזרה עכשיו תעזור לי. עכשיו תעזור לי. אז אני מחפש איש מקצוע ואם לא מוצא מציע ללכת למיון ויימצא שם מי שיעזור לך. ימצאו מי שיוכל להעריך. עושים "תכנית ביטחון" עם מטופלים שלנו שנמצאים בסיכון אובדני. בסוף תכנית הביטחון אחרי שכל האג'נדות והאסטרטגיות האחרות לא עזרו יש מספר טלפון של מיון. בסופו של דבר זה המקום שכאשר קלו הקיצים לשם הולכים.

תשובה: אם מגיע מישהו, או אני עצמי יש לי מחשבות אובדניות ובמקום לפגוע בעצמי הגעתי לכאן, שם הצוותים מוכשרים ויודעים.

מקדישים זמן כדי לעשות את הדבר הזה, לנושא של הכשרת צוותי טיפול; רופאים ראשוניים רופאי משפחה שיודעים לזהות ולתת טיפול בלי לשלוח. ככל שיעובר זמן יש יותר אנשים שיודעים לעשות משהו בזה. נמצאים בדרך הנכונה למרות שאין מספיק אנשים.


מראיינת: אם יושב אדם לבדו ומרגיש שהוא בעקבות השיחה או משהו אחר רוצה לקבל את העזרה. מה העזרה הראשונה המידית שאפשר לקבל כאשר אתה לבד?

  • תשובה: יש כיום גם כלים מהירים לעזור: ע.ר.ן עזרה ראשונה נפשית, טלפון כוכבית 1201

  • ס.ה.ר – עמותת סה"ר - סיוע והקשבה ברשת. אתר אינטרנט. אפשר לפנות כל הזמן ולקבל תמיכה מאיש מיומן , לדבר על כאב נפשי, חרדה וגם על אובדנות ובמידת הצורך ידע גם להמשיך הלאה.

אם זה אני או מי מהקוראים, בוא נראה אל מי מהסביבה אפשר להתקשר. מעבר לדיכאון של תחושת אף אחד לא אכפת לו. להיעזר.

כולנו מתמודדים עם קשיים. לפעמים בלתי נסבלים. השאלה היא אם מוכנים לצאת מהבושה ולא נעים ושאפול עול על הסביבה ולהגיד "אני מוכן להיעזר"? אני מאמין שיש שם אנשים שמאד רוצים לעזור ולא יודעים שאתה נמצא כרגע במצוקה הזאת.

מראיינת: שאלה של מי שעוסקת בעיתונות. שנים יש את העניין שאו מישהו קורה לו משהו ולמדים שזו התאבדות ולא מדווחים עליה בכלל. או אישיות מסוימת וכן צריך לדווח על מותה. התאבדה ורק רומזים הלך לעולמו בנסיבות טראגיות. מנסים להתחמק מהסיקור של הדבר הזה. שאלה: מה הדרך הנכונה עבור העיתונות להתעסק בנושא הזה?

תשובה: זה נושא חשוב כי לפעמים הפער בין מחשבות אובדניות והתנהגות אובדנית זה מה אני לומד מהסביבה. והמדיה העתונאיםמלמדים לא מעט עלמה נכון ולא נכון. זאת מדורת השבט.

יש משמעות שעיתונאים יסקרו אובדנות ויסבירו מה גורמי הסיכון ויעשו משהו שההתאבדות משאירה אנשים כואבים אינה רומנטית והרואית.

המדיה, העיתונאים, מלמדים אותנו לא מעט על מה נכון ומה לא נכון. זאת "מדורת השבט" החדשה.

בשנת 1774 גטה כתב את "ייסורי וורטר הצעיר" וורטר מתאהב בבת הפקיד ב"לוטה" והיא עוזבת אותו והוא מתאבד. ובעקבות הספר הזה גל התאבדות של צעירים באירופה שמסקרים התאבדות צורה צהובה התאבדויות, שמתארים את השיטה והמקום, שמסבירים שהתאבדות נגרמת בגלל סיבה אחת ויחידה. זה מגביר את הסיכון לאובדנות אצל אנשים פגיעים כי הם לומדים שכך הגיוני לעשות.

בסדרה ER "חדר מיון ", יש מחקר על זה: אנשים הגיעו למיון אחרי הסידרה ואמרו אנחנו מוכנים לעשות כל פרוצדורה רפואית כי ראינו את מר גרין בטלוויזיה עושה את זה בטלוויזיה וזה עובד לו.

אנחנו לומדים מאד מהתקשורת, זו תיאוריה של למידה חברתית. לכן חשוב שעיתונאים יסקרו אובדנות כדי שאנשים בסביבה ידעו שזה קיים, תופעה שכיחה וקיימת. אבל יעשו זאת בצורה טובה. יסבירו מה גורמי סיכון איך אפשר למנוע, יעשו משהו שיבהיר שההתאבדות משאירה בסופו של דבר אנשים מאד כואבים והיא לא רומנטית ולא מאד הרואית. ושדודו טופז מתאבד זה לא אומר על כוחו אלא אומר עלזה שהוא סבל מאד מאד ויש כנראה ברקע .

אנחנו עושים הכשרות לעיתונאים בגל"צ עוד לא היינו. במערכות עיתונים רבות עושים עבודה של שת"פ עם העיתונאים ועם העורכים בלא מעט עיתונים ואתרי אינטרנט. בכל כתבת בריאות כתוב במידה ואתה מכיר אדם

ש .. תעשה כך וכך ותתקשר. זה תוצאה של הדרכות.

יש עיתונאים שמראים לי כתבות כדי שלא יעשו טעויות.

אחד הדברים שלא כדאי לעשות זה לא לדווח איך אדם מסוים ביצע את ההתאבדות. לתאר את השיטה מגביר את הסיכון כי זה כמו פרסומת. תיאור המקום יוצר HOT SPOT : אנשים מגיעים אליו ונוסעים אליו כדי להתאבד.


לסיום - שמות של שני ספרים שפרופסור יוסי לוי בלז שותף לכתיבתם:

1. "להאיר את הרי החושך" על אובדנות. הייתה כוונה לתת לציבור הישראלי לקרוא על אובדנות כי המאמרים הופיעו בעיקר באנגלית.

2. "מתחת לשמיים השחורים: שיחות על כאב נפשי אובדנות ותקווה". בהוצאת הקיבוץ המאוחד.


התכנית שודרה בגלי צה"ל, "שמונה לקפה".

מראיינת נורית קנטי 21.1.2023


הערות משלי:

הנושא מאד קשה, כואב, מורכב.

לא יכולתי להביא חלקים מהשיחה המרתקת לה האזנתי. החלטתי לתמלל אותה במלואה.

הטקסט מאד ארוך והשתדלתי לסייע לקוראים על ידי יצירת פסקאות מופרדות.

אני מקווה שעזרתי למי מכם, קוראים יקרים.

תמי


246 views0 comments

Σχόλια


bottom of page